חידושי אגדות על שבת ל״א

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור שבת ל״א
1 שֶׁהִמְרוּ זֶה אֶת זֶה, אָמְרוּ: כׇּל מִי שֶׁיֵּלֵךְ וְיַקְנִיט אֶת הִלֵּל יִטּוֹל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר אֶחָד מֵהֶם: אֲנִי אַקְנִיטֶנּוּ. אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וְהִלֵּל חָפַף אֶת רֹאשׁוֹ. הָלַךְ וְעָבַר עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ, אָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל, מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל בְּנִי. שְׁאַל: מִפְּנֵי מָה רָאשֵׁיהֶן שֶׁל בַּבְלִיִּים סְגַלְגַּלּוֹת? אָמַר לוֹ: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ. מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם חַיּוֹת פִּקְּחוֹת.
2 הָלַךְ וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת, חָזַר וְאָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל, מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל בְּנִי. שְׁאַל: מִפְּנֵי מָה עֵינֵיהֶן שֶׁל תַּרְמוֹדִיִּין תְּרוּטוֹת? אָמַר לוֹ: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ. מִפְּנֵי שֶׁדָּרִין בֵּין הַחוֹלוֹת.
3 הָלַךְ וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת, חָזַר וְאָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל, מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ, אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל בְּנִי. שְׁאַל: מִפְּנֵי מָה רַגְלֵיהֶם שֶׁל אַפְרִקִיִּים רְחָבוֹת? אָמַר לוֹ: בְּנִי שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ — מִפְּנֵי שֶׁדָּרִין בֵּין בִּצְעֵי הַמַּיִם.
4 אָמַר לוֹ: שְׁאֵלוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל, וּמִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא תִּכְעוֹס. נִתְעַטֵּף וְיָשַׁב לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: כׇּל שְׁאֵלוֹת שֶׁיֵּשׁ לָךְ לִשְׁאוֹל שְׁאַל. אָמַר לוֹ אַתָּה הוּא הִלֵּל שֶׁקּוֹרִין אוֹתְךָ ״נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל״? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה הוּא, לֹא יִרְבּוּ כְּמוֹתְךָ בְּיִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מִפְּנֵי מָה? אָמַר לוֹ מִפְּנֵי שֶׁאִבַּדְתִּי עַל יָדְךָ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר לוֹ: הֱוֵי זָהִיר בְּרוּחֲךָ כְּדַי הוּא הִלֵּל שֶׁתְּאַבֵּד עַל יָדוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וְהִלֵּל לֹא יַקְפִּיד.
5 תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי. אָמַר לוֹ: כַּמָּה תּוֹרוֹת יֵשׁ לָכֶם? אָמַר לוֹ: שְׁתַּיִם, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. אָמַר לוֹ: שֶׁבִּכְתָב אֲנִי מַאֲמִינְךָ, וְשֶׁבְּעַל פֶּה — אֵינִי מַאֲמִינְךָ. גַּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. גָּעַר בּוֹ וְהוֹצִיאוֹ בִּנְזִיפָה. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, גַּיְירֵיהּ. יוֹמָא קַמָּא אֲמַר לֵיהּ: א״ב ג״ד. לִמְחַר אֲפֵיךְ לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא אֶתְמוֹל לָא אֲמַרְתְּ לִי הָכִי! אֲמַר לֵיהּ: לָאו עֲלַי דִּידִי קָא סָמְכַתְּ? דְּעַל פֶּה נָמֵי סְמוֹךְ עֲלַי.
6 שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי. אָמַר לוֹ: גַּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת! דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, גַּיְירֵיהּ. אָמַר לוֹ: דַּעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבֵיד — זוֹ הִיא כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, וְאִידַּךְ פֵּירוּשָׁהּ הוּא, זִיל גְּמוֹר.
7 שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְשָׁמַע קוֹל סוֹפֵר שֶׁהָיָה אוֹמֵר: ״וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חוֹשֶׁן וְאֵפוֹד״. אָמַר: הַלָּלוּ לְמִי? אָמְרוּ לוֹ: לְכֹהֵן גָּדוֹל. אָמַר אוֹתוֹ גּוֹי בְּעַצְמוֹ: אֵלֵךְ וְאֶתְגַּיֵּיר בִּשְׁבִיל שֶׁיְּשִׂימוּנִי כֹּהֵן גָּדוֹל. בָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: גַּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּשִׂימֵנִי כֹּהֵן גָּדוֹל. דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, גַּיְירֵיהּ.
8 אָמַר לוֹ: כְּלוּם מַעֲמִידִין מֶלֶךְ אֶלָּא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ טַכְסִיסֵי מַלְכוּת, לֵךְ לְמוֹד טַכְסִיסֵי מַלְכוּת. הָלַךְ וְקָרָא. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״, אָמַר לֵיהּ: מִקְרָא זֶה עַל מִי נֶאֱמַר? אָמַר לוֹ: אֲפִילּוּ עַל דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אוֹתוֹ גֵּר קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ: וּמַה יִּשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם וּמִתּוֹךְ אַהֲבָה שֶׁאֲהָבָם קְרָא לָהֶם: ״בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל״, כְּתִיב עֲלֵיהֶם ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״ — גֵּר הַקַּל שֶׁבָּא בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
9 בָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: כְּלוּם רָאוּי אֲנִי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל? וַהֲלֹא כְּתִיב בַּתּוֹרָה: ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, אָמַר לוֹ: עַנְוְותָן הִלֵּל, יָנוּחוּ לְךָ בְּרָכוֹת עַל רֹאשְׁךָ, שֶׁקֵּרַבְתַּנִי תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. לְיָמִים נִזְדַּוְּוגוּ שְׁלָשְׁתָּן לִמְקוֹם אֶחָד, אָמְרוּ: קַפְּדָנוּתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי בִּקְּשָׁה לְטוֹרְדֵנוּ מִן הָעוֹלָם, עִנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל הִלֵּל קֵרְבַתְנוּ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.
10 אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִכְתִיב ״וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חוֹסֶן יְשׁוּעוֹת חׇכְמַת וָדָעַת וְגוֹ׳״. ״אֱמוּנַת״ — זֶה סֵדֶר זְרָעִים. ״עִתֶּיךָ״ — זֶה סֵדֶר מוֹעֵד. ״חוֹסֶן״ — זֶה סֵדֶר נָשִׁים. ״יְשׁוּעוֹת״ — זֶה סֵדֶר נְזִיקִין. ״חׇכְמַת״ — זֶה סֵדֶר קׇדָשִׁים. ״וָדָעַת״ — זֶה סֵדֶר טְהָרוֹת. וַאֲפִילּוּ הָכִי, ״יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ״.
11 אָמַר רָבָא: בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לְדִין, אוֹמְרִים לוֹ: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בָּאֱמוּנָה? קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? עָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה? צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? פִּלְפַּלְתָּ בְּחׇכְמָה? הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר? וַאֲפִילּוּ הָכִי, אִי יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ — אִין, אִי לָא — לָא. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: הַעֲלֵה לִי כּוֹר חִיטִּין לָעֲלִיָּיה. הָלַךְ וְהֶעֱלָה לוֹ. אָמַר לוֹ: עֵירַבְתָּ לִי בָּהֶן קַב חוֹמְטוֹן? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: מוּטָב אִם לֹא הֶעֱלֵיתָה.
12 תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מְעָרֵב אָדָם קַב חוֹמְטוֹן בְּכוֹר שֶׁל תְּבוּאָה, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
13 אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תּוֹרָה וְאֵין בּוֹ
14 יִרְאַת שָׁמַיִם, דּוֹמֶה לְגִזְבָּר שֶׁמָּסְרוּ לוֹ מַפְתְּחוֹת הַפְּנִימִיּוֹת וּמַפְתְּחוֹת הַחִיצוֹנוֹת לֹא מָסְרוּ לוֹ, בְּהֵי עָיֵיל? מַכְרִיז רַבִּי יַנַּאי: חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ דָּרְתָא וְתַרְעָא לְדָרְתָא עָבֵיד. אָמַר רַב יְהוּדָה: לֹא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו״.
15 רַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר הֲווֹ יָתְבִי. חָלֵיף וְאָזֵיל רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא. אֲמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ: נֵיקוּ מִקַּמֵּיהּ, דִּגְבַר דָּחֵיל חֶטְאִין הוּא. אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: נֵיקוּ מִקַּמֵּיהּ, דִּגְבַר בַּר אוֹרְיָין הוּא. אֲמַר לֵיהּ: אָמֵינָא לָךְ אֲנָא דִּגְבַר דָּחֵיל חֶטְאִין הוּא, וְאָמְרַתְּ לִי אַתְּ בַּר אוֹרְיָין הוּא?!
16 תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הוּא דְּאָמַר דִּגְבַר דָּחֵיל חֶטְאִין הוּא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא יִרְאַת שָׁמַיִם בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה׳ הִיא חׇכְמָה וְגוֹ׳״ — שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן יְוָנִי קוֹרִין לְאַחַת ״הֵן״. תִּסְתַּיֵּים.
17 דָּרֵשׁ רַב עוּלָּא: מַאי דִכְתִיב ״אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְגוֹ׳״ — הַרְבֵּה הוּא דְּלָא לִירְשַׁע, הָא מְעַט לִירְשַׁע?! אֶלָּא: מִי שֶׁאָכַל שׁוּם וְרֵיחוֹ נוֹדֵף יַחְזוֹר וְיֹאכַל שׁוּם אַחֵר וִיהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף?!
18 דָּרֵשׁ רָבָא בַּר רַב עוּלָּא: מַאי דִכְתִיב ״כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם״ — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא דַּיָּין לָרְשָׁעִים שֶׁאֵינָן חֲרֵדִין וַעֲצֵבִין מִיּוֹם הַמִּיתָה, אֶלָּא שֶׁלִּבָּם בָּרִיא לָהֶן כְּאוּלָם. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבָּה מַאי דִכְתִיב ״זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ״ — יוֹדְעִין רְשָׁעִים שֶׁדַּרְכָּם לְמִיתָה, וְיֵשׁ לָהֶם חֵלֶב עַל כִּסְלָם. שֶׁמָּא תֹּאמַר שִׁכְחָה הִיא מֵהֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה״.
19 כְּחָס עַל הַנֵּר כּוּ׳. רַבִּי יוֹסֵי כְּמַאן סְבִירָא לֵיהּ? אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ, אֲפִילּוּ בְּהָנָךְ נָמֵי לִיחַיֵּיב! וְאִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, פְּתִילָה נָמֵי לִיפְטַר. אָמַר עוּלָּא: לְעוֹלָם כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ, וְקָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי סוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת בִּמְקוֹמוֹ הָוֵי סוֹתֵר. עַל מְנָת לִבְנוֹת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ — לָא הָוֵי סוֹתֵר.
20 אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: מִכְּדֵי כׇּל מְלָאכוֹת יָלְפִינַן לְהוּ מִמִּשְׁכָּן, וְהָתָם סוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ הוּא! אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי הָתָם כֵּיוָן דִּכְתִיב ״עַל פִּי ה׳ יַחֲנוּ״, כְּסוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת בִּמְקוֹמוֹ דָּמֵי.
21 וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְעוֹלָם כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ. וּמַאי שְׁנָא פְּתִילָה? כִּדְאָמַר רַב הַמְנוּנָא, וְאִיתֵּימָא רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָכָא בִּפְתִילָה שֶׁצָּרִיךְ לְהַבְהֲבָהּ עָסְקִינַן, דִּבְהָהִיא אֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֵי, דְּקָא מְתַקֵּן מָנָא. אָמַר רָבָא: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי שֶׁהוּא עוֹשָׂהּ פֶּחָם, וְלָא קָתָנֵי מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֵׂית פֶּחָם. שְׁמַע מִינַּהּ.
22 מַתְנִי׳ עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵידָתָן: עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה, בַּחַלָּה, וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר.
23 גְּמָ׳ נִדָּה מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הִיא קִלְקְלָה בְּחַדְרֵי בִטְנָהּ, לְפִיכָךְ תִּלְקֶה בְּחַדְרֵי בִטְנָהּ. תִּינַח נִדָּה — חַלָּה וְהַדְלָקַת הַנֵּר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? כְּדִדְרַשׁ הַהוּא גָּלִילָאָה עֲלֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְבִיעִית דָּם נָתַתִּי בָּכֶם — עַל עִסְקֵי דָם הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם.
פירוש חידושי אגדות על שבת ל״א
1 אותו היום ע"ש היה והלל חופף כו'. כל זה עשה בזמן שיקניטנו מהר שלא יהיה לו פנאי אז להשיב וע"כ עבר ג"כ על פתח ביתו ולא נכנס לביתו כדי שיצא לקראתו אולי בזה יקניטנו ביותר וכן מ"ש מי כאן הלל כו' כאילו לא הכיר אותו והוא היה נשיא בישראל מפורסם וניכר לכל שבאלו דברים יקניטנו שמחשיבו לשפל שאינו ניכר:
2 מפני מה ראשיהם כו' אמר ליה בני שאלה כו'. יש שאלה בזה כיון דשאלה. זו לאו בדברי תורה הויא רק במילי דעלמא גם אם היה הלל ענותן לא היה לו להשיב על שאלות אלו כמו שאמר שלמה ב"ה אל תען כסיל כאולתו ונראה בזה לומר דמתוך ענותנותו לא חשב הלל דודאי זה בא להקניטו באלו שאלות אלא שרמז לו בשאלות הנוגעות בדברי תורה ובשלש השאלות נתכוין לג' מדות הרעות הללו שהם רוח גבוה ועין רעה ונפש רחבה שנזכרו בתלמידי בלעם דהיינו מה ששאל מפני מה ראשיהם כו' נתכוין למדה הרעה דרוח גבוה ע"פ מה שכתוב בסוף פרק הישן מפני ד דברים נכסי בעלי בתים יוצאין לטמיון כו' ועל גסות הרוח ופרש"י שמשתררים ומתגאים על אחיהם כו' ע"ש וז"ש דבבבל יש ראשיהם העשירים סגלגלים שגלגל החוזר בהם לירד מנכסיהם מפני מה הוא באיזה עון והשיב לו על זה בדרך רמז מפני מה שאין להם חיות פקחות דהיינו בעון שאינן פקחות דהיינו שגסות הרוח גברה בהן דכל מי שמתגאה הוא שוטה וזו המדה רעה איכא בבבל כדאמרינן פרק זה בורר דחנופה וגסות הרוח ירדו לבבל וזה הביאם שראשיהם סגלגלים לירד מנכסיהם כהך דפרק הישן. ואמר מפני מה עיניהם של תרמודיין כו'. חשב הלל שנתכוין למדת הרעה הב' דעין רעה על פי מ"ש פרק חלק דור המבול לא נתגאו אלא בשביל גלגל העין כו' ופירש"י שהיו מגביהין עיניהם ומנאפים אחר עיניהם עכ"ל. ובכמה מקומות כינה את הזנות על שם העין וכמ"ש גבי שמשון הלך אחר עיניו לפיכך כו' וז"ש דבתרמוד האנשים רעים במדה זו והיינו עיניהם טרוטות ע"ש שהם רעים כפירוש רש"י א"נ כדפירש רש"י במקומות אחרים טרוטות כמו עגולות וכמ"ש פרק חלק גלגל העין כו' והשיב לו מפני שדרות בין החולות ע"פ מ"ש סוף פרק קמא דיבמות פסולי דתרמוד משום עבדי שלמה והיינו בין החולות מלשון חול שאין בהן קדושה וגדר ערוה כמו שיש במיוחסים שבישראל:
3 מפני מה רגליהם של אפרקיים כו'. חשב הלל שנתכוין למדה הרעה הג' שהיא נפש רחבה לאסוף ממון הרבה ורגליהם רחבה דקאמרינן ע"פ מ"ש את כל היקום אשר ברגליהם זה הממון שמעמיד את האדם על רגליו והשיב מפני שדרים בין בצעי מים רמז ע"ש שדרים שם בין הנכרים אוהבים הבצע והממון דבני אפריקי הם מבני כנען שפנה מארץ ישראל כדאיתא בר"פ חלק ומצינו בע"פ שאמרו בכנען שצוה לבניו אהבו הגזל והבצע ודו"ק:
4 מתיירא אני שמא תכעוס כו'. נתן לו מקום שראוי לכעוס אולי יקניטנו בזה אם אתה הוא לא ירבה כמותך כו' כאלו לא היה מכירו כבר ושא"ל מפני שאבדתי וכו' ר"ל דע"כ אני אומר לא ירבו כמותך בענווה בישראל שאין לאדם להיות עניו כ"כ ואמר ליה הוי זהיר ברוחך וכו' ר"ל שטעית בדבורך לומר שאבדת ארבע מאות זוז אלא כדאי הוא הלל בענוותו שתאבד ארבע מאות זוז ועוד ארבע מאות. והיינו ארבע מאות זוז שאבדת שהיית מרויח אילו תקניטני ועוד ארבע מאות והוא שאבדת מכיסך על שלא הקניטתני וק"ל:
5 יומא קמא א"ל אבג"ד וכו' דהא ודאי יש טעם לסדר האותיות מאל"ף ועד תי"ו כגון לענין מספר ולשאר דברים וע"כ א"ל אתמול לא אמרת לי סדר האותיות הכי וא"כ לא ידעתי איזה הסדר הוא עיקר ואמר ליה כיון דע"כ עלי דידי סמכת להודיע לך איזה עיקר הסדר דע"פ נמי כו' וק"ל:
6 על רגל אחת וכו'. נראה שגם הוא נתכוין לפי התשובה דהלל דהיינו שילמדנו שכל התורה תהיה לה רגל ויסוד אחד ואמר שדחפו שמאי באמת הבנין ולעיל לא אמר אלא שגערו בנזיפה והיינו משום דהכא רמז לו כמו שהבנין אי אפשר לו לעמוד ביסוד אחד כן התורה רחבה במצותיה אי אפשר לה ליתן יסוד אחד וכן רמז לו לקמן באמת הבנין גבי על מנת שיעשוני כהן גדול דאין התורה עומדת על יסוד הכהונה לבד. ואמר דהלל למדו דעלך סני לחברך לא כו'. והיינו דכתיב בתורה ואהבת לרעך כמוך וגו' ויש לעיין בזה גם שאמר ליה בלשון תרגום שכן היה לשונם אז בירושלים מכל מקום אמאי שינה לומר לו בלשון שלילה דעלך סני כו' דתרגום מלישנא דקרא הל"ל ותרחמיה לחברך כוותך כת"א וי"ל דמשמע ליה דקרא לא איירי אלא בכי האי גוונא בל"ת דגביה לא תקום ולא תטור כתיב ועלה קאי ואהבת לרעך וגו' שלא תעשה לו רעה מכל דסני לך כו' אבל לגבי לעשות לו טובה לא קאמר ואהבת לרעך כמוך כדאמרינן חייך קודמין לחיי אחיך וכן מוכיחין דברי ת"י ע"ש ודו"ק:
7 אמר ליה מקרא כו'. ומעיקרא לא הוי בעי הלל למימר הכי משום דלא הוה מקבל עליו לגייר ומיהו קצת קשה הא אין מקבלין גרים משום שלחן מלכים ולא משום אישות ולא עדיף זה שגייר עצמו משום כהונה שילבש בגדי כבוד וצ"ל הא דקאמר בא לפני הלל וגייריה כו' לאו דוקא אלא דלא גייריה עד לבתר הכי שידע דגר אסור בכהונה ולא קאמר לעיל דגייריה אלא שקבל עליו לגייר ומתוך שלא לשמה בא לשמה ואין להקשות דא"כ היאך למדו תורה קודם שנתגייר הא אמרינן בפרק ארבע מיתות דעובד כוכבים הלומד תורה חייב מיתה די"ל דהכא כיון שבא לגייר שרי ללמוד תורה:
8 א"ל כלום ראוי אני להיות כהן גדול כו'. ר"ל דבכך הוה ליה לדחוני מעיקרא שלא אתגייר ולא בכעס באמת הבנין:
9 אמונת זו סדר זרעים כו'. עיין פירש"י ותוס' ועי"ל דעל מסכת ברכות שהיא הראשונה בסדר זרעים קאמר אמונת ע"ש מאה ברכות שנזכרים בה וגדול העונה אמן עליהם:
10 ועתך זה סדר מועד. שבאו לעתים כמ"ש יודעי בינה לעתים:
11 וחוסן זה סדר נשים. כפירוש רש"י גם נוטריקון מאותיות דחסן חלק סדר נשים וכה"ג דרשו נוטריקון:
12 וישועות זה סדר נזיקין. ע"פ מ"ש בריש פ"ק דבבא קמא דנזקי דארעא ד' אבות רומזים על נזקי שמים ד' דבעי רחמי להושיע אותנו ולהצילנו מהם:
13 וחכמה זה סדר קדשים ודעת זו כו' כפירש"י דעת עדיף מחכמה עכ"ל כ"ה ודאי כדמוכח קרא דפרשת כי תשא בחכמה ובתבונה ובדעת שהיא רוח הקודש כפירש"י שם אבל אם כן הול"ל בהפך חכמה זה סדר טהרות ודעת זו סדר קדשים דהא קדושה עדיף מטהרה בכמה מעלות כדמוכח הסוגיא ספ"ק דע"ז וי"ל דקושטא דהכי הוא אלא דנקט להו כסדרן שסדר קדשים קודם סדר טהרות ואמר אפ"ה יראת ה' היא אוצרו כו' מפורש פ' אין עומדין ע"ש:
14 בשעה שמכניסין אדם לדין כו'. ולעיל מהאי קרא אמונת עתך וגו' כתיב נשגב ה' וגו' מלא ציון משפט וצדקה דהיינו במשפט לעתיד אומרים לו אלו דברים נשאת ונתת באמונה כו'. מה שיש לדקדק מכאן אהא דאמרינן פרק קמא דסנהדרין תחילת דינו של אדם על ד"ת כו' מפורש שם. ואמר קבעת עתים. שני עתים אחד ביום ואחד בלילה כהא דאמרינן יזיף ביום ופרע בלילה. ואמר עסקת בפ"ו. לא אמר קיימת פ"ו אלא עסקת דהיינו להשיא יתום ויתומה. ואמר צפית לישועה. דהיינו ישועות בלשון רבים לפי שהמצפה ומקוה לישועה בכל שעה הם רבים. ואמר פלפלת בחכמה. דהיינו שלא יהא אדם מפלפל פלפול של הבל אלא שיהא כוונתך לפלפל בשכל וחכמה ודעת. ואמר הבנת דבר מתוך דבר. כפירוש רש"י בחומש בפרשת כי תשא גבי בחכמה ובתבונה ובדעת פירש רש"י דתבונה היינו מבין דבר מתוך דבר אבל דעת הוא רוה"ק דהיינו כיון דכתיב גבייהו ותבונה שפירושו מבין דבר כו' ע"כ דדעת הוא מעלה יתירה שהיא רוח הקודש אבל הכא דלא כתיב ותבונה בתר חכמה אית לן לפרושי דעת שהוא מבין דבר כו'. ואמר ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו כו' משל כו' העלה לי חטין כו'. דהיינו להעלותן לאוצר אין להם קיום אי לאו חומטין הכי נמי ביראת ה' נתקיימו כולן באוצר הזה ודו"ק:
15 דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות כו'. דהיראה קודמת לחכמה כמו ששנינו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת ודומה לדעיל דיראה היא מקיימת מה שבפנים כאוצר בחומטין הזה. ומייתי עלה נמי חבל על דלית ליה דרתא כו'. שהתורה אינו רק שער ליכנס ליראת שמים לכך צריך שתקדים לו יראת שמים כן פירש רש"י בפרק בא לו ע"ש:
16 שנאמר והאלהים עשה וגו'. היינו שעשה את עולמו ובפרק הרואה דריש ליה בכה"ג לענין חלום ולענין רעמים ושם מפורש:
17 גברא דדחיל כו'. בקרא דמצות הקימה לא איירי רק בגברא דבר אוריין דהיינו זקן זה שקנה חכמה אלא דודאי באם אין בו יראת שמים דאין עומדין מפניו דאפילו בגברא דבר אוריין הוא אם הוא פלגאה לא ניקום מקמיה כדאמרינן פ"ק דגיטין גבי גניבא וגברא דדחיל חטאין נמי ולא הוה בר אוריין ודאי דלא משתכחת כמ"ש דאין בור ירא חטא אלא דה"ק דיותר יש לנו לתלות ביראת חטאו מלתלות בחכמתו כדמסיק אין לו להקב"ה בעולמו כו' וק"ל:
18 אלא יראת שמים כו'. יש לפרשו ע"פ מ"ש במסכת ברכות מהאי קרא גופיה דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר מה ה' וגו' דהיינו שאין להקב"ה בעולמו מן האדם אלא יראת שמים דהיא בבחירתו של אדם והאי קרא דאיוב מפורש נמי הכי לאחת הן אחת ממנו על ידי בחירתו והיא יראת ה' ואמר דבלשון יון קורין לאחת הן והיא מפורשת בערוך בערך הן וז"ל הן עם לבדד ישכון כו' הן בלשון יון אחת אינן מתחשבין עם אומה אחרת תדע שכן הוא חשוב כל האותיות ואתה מוצא כולן יש להן זוג וה' ונ' אין להם זוג כמ"ש בערך אטב"ח עכ"ל:
19 הרבה הוא כו'. מייתי ליה הכא משום דלפום ריהטא מהאי קרא נמי הוה ראוי לגונזו דדבריו סותרין דברי תורה דמשמע מעט הוא דלירשע והא דאל תהי צדיק הרבה וגו' ידע לפרושי שאל תהי צדיק ביותר מאשר צוך ה' כגון שאול שחמל על אגג כפירוש רש"י בספר קהלת אבל אל תרשע הרבה וגו' ליכא לפרושי הכי אי נמי דאל תהי צדיק הרבה וגו' יש לומר על פי מה שאמרו דלעולם יחשוב אדם את עצמו בינוני והיינו אל תהי צדיק הרבה בעיניך דהיינו רובך זכאי אבל גבי אל תרשע ליכא לפרושי הכי דאם כן הוה ליה למימר נמי בהאי לישנא אל תהי רשע הרבה דהיינו רובך חייב וכמו שפירש הרמב"ם והרע"ב בהא דאל תהי רשע בפני עצמך אבל אל תרשע משמע דלא תוסיף לעשות רשע עוד. ולכך פריך עליה הא מעט לירשע ומשני אלא מי שאכל שום וריחו נודף יחזור כו' כפירש"י אבל בגירסת הילקוט מי שאכל שום ואין ריחו נודף יחזור כו' דהיינו מי שאכל שום מעט ואין ריחו נודף עדיין וכי יחזור כו' הכי נמי מי שהרשיע מעט ועדיין אין רובו חייב וכי יוסיף רשע להיות רובו חייב ודו"ק:
20 שאינן חרדים ועצבין כו'. דהיינו שאין עצבין על העבר שהרשיע מעט ואין חרדין מיום המיתה על להבא מלהרשיע עוד אבל רצונם להיות בעוה"ז בטובתן כבריא אולם והיינו דשייך האי דרשה לדלעיל. וקאמר זה דרכם לעיל מיניה כתיב קרבם בתימו וגו'. כפירש"י והיינו דקאי אקרא דלפני פניו ויותר נראה לפרש דקאי אקרא דלפניו דכתיב ואדם ביקר בל ילין וגו' שיודעין שזו דרכם שלא ילין ביקר וגו' אבל חלב הכסל מעכבן דהיינו טובות שהיה להם בעולם הזה:
21 ושמא תאמר שכוחה כו'. תלמוד לומר ואחריהם בפיהם וגו' כפירוש רש"י הכא. ועיין פירוש רש"י בתהלים: